מהרגע הראשון בגיל צעיר איזהשהוא... בגיל 5 או 6 ,התחלתי לקרוא, אהבתי לקרוא ספרים ,לא מילים ,לא משפטים -
ספרים!
את כל הספרים שהיו בסיפריה הבית הסיפרית של בית הספר "רמות" בחיפה קראתי ועשיתי זאת לפי "החוקים". היה לי מותר לבחור ספרים ולקרוא רק את הספרים המונחים על המדפים הנמוכים עליהם מודבקת הפתקה של תיאור הכתה שלי : " כיתה א' ", וכעבור כמה ימים או שבועות קיבלתי אישור לקחת ספרים גם מהמדפים עליהם היתה מודבקת פיתקה בעזרת צלוטייפ ועליה היה כתוב "כיתה ב' ". חויבתי לקרוא ולהשאיל רק משם את הספרים.
"החוק" השני היה שבתחילה הרשו לי להשאיל רק ספר אחד בכל פעם, בכל פעם! ביום אחד! ספר אחד!
ומאחר ואת הספר הייתי קוראת בדרך הביתה בהליכה עם ספר פתוח ופנים סקרניות , " בגן פיל " בין המגלשות ,בבית בכל הזדמנות ,על הדשא מול הבנין …ובמהירות....
אז ,
כעבור כמה שבועות כתלמידת כתה א' או תחילת כתה ב' סיימתי את כל המדפים של כיתה ג' במשרד הסיפריה הבינו שיש פה "בעיה".
קיבלתי אישור מיוחד לקרוא כל מה שאני רוצה מכל המדפים של כל הכיתות.
התלהבתי וקראתי את "יומנה של משרתת"....
אמא שלי אישה חכמה וקוראת ספרים "רגילה " לקחה אותי לסיפריה העירונית שם יכולתי לראשונה בחיי להשאיל שני ספרים …. בכל פעם.
לא היתה מאושרת ממני.
ואז קפצתי ל5 ספרים בכל פעם.
באמצע, היתה גם "תקלה",
בדרך הביתה, מבית הספר, כשהיינו יורדים במורד רחוב דרך צרפת היינו עוצרים בחנות הצעצועים של פנחס ושם בכמה מדפים, אי שם, בתוך החנות... היו ספרים, חדשים ונוצצים (לפחות בעיני). שם מצאתי את עצמי
"חומדת" ,"גונבת ספר ", נתפסת בעדינות ובמסירות על ידי פנחס הנחמד והחייכן שהתקשר לאמא שלי שהיתה לקוחה קבועה בחנותו,
מסביר לה: "לבוא לקחת את הילדה, ולשחררה בדמי ערבות שכוללים את מחיר הספר ופתיחת חשבון פתוח שאוכל לקחת איזה ספר שאבחר ,מתי שאבחר. וכמה ספרים שאבחר".
פנחס היה סוג של מושיע עבורי, כנראה כך נראים אלוהים חשבתי .
כי מאז יכולתי לקרוא ספרים חדשים
ולא רק את "יומנה של משרתת" ...
ולמה אני מספרת את כל הרפתקאותיי הסיפרותיות ?
כי כבר אז נטמן בי זרע ההבנה שילדים לא אמורים ללמוד לפי כיתות או רמות. ילדים יכולים ללמוד הכל, בקצב שלהם ולפי תחומי הענין שלהם.
המזל שלי היה בדמות "מביני ענין " ספרותיים או מנטורים חינוכיים או/וגם בעלי חנות בדרך צרפת בחיפה.
זה חלק בלמידה שלי שעוד איך שהוא הסתדר שם בשנות ה-70 בחיפה.
הבעיה הקשה היתה בלימודי החשבון שלי, ביכולת ההפנמה וההבנה שלי שלא לומר שזו היתה נראית תקלה לא עירונית, ארצית, מתמשכת, קיומית ויקומית לכל הסובבים.
לא הבנתי דבר,
דבר,
לא הבנתי...
"מה המורים מדברים בכתה"?"
לא הבנתי ?מה התלמידים מבינים ? לא הבנתי איך התלמידים האחרים מצליחים במבחנים ? לא הבנתי איך להכין שיעורי בית" ….
בליל מספרים ובעיות אינספור.
גם אני לא אהבתי ללמוד בבית הספר. מה היה לאהוב בלמידה הזו?
אני מתארת לעצמי שאמא שלי נקראה לביה"ס לאלפי שיחות כי הייתי מטעה מאד (לכאורה), ידעתי לקרוא ולכתוב (מהר מידי לטעמם), והשתלבתי בכל שיעורי השפה למינהם (חוץ משיעורי ערבית בהם היה לי ענין מול המורה שלא אהב אותי בלשון המעטה -בפוסט בהמשך נדבר על ההשפעה של הקשר האישי בין המורה לתלמיד) ובחשבון לא ידעתי או לא הבנתי או לא הרגשתי דבר.
מה שבביהס לא ידעו ולא יכלו לדעת כי כנראה לא רצו לדעת ואני הסתרתי את הסוד הנוראי שאבא שלי מכה אותי ומתעלל בי ריגשית ומתיחס אליי ואל אמא שלי באופן אלים ריגשית ופיזית . הסוד השני שהסתרתי הוא שאמא שלי היא קורבן של כל מה שקורה ושהיא מנסה כפי יכולתה לפרנס את הבית למרות ההפרעות החוזרות ונשנות שלו במסגרת ובתפקוד של בית
" נורמלי " .הסוד השלישי היה שלסביבה שלי החינוכית לא היו הכלים לאבחן אותי כדיסקלקולית אחת יחידה "שאינה רואה חשבון", "אינה מבינה כמויות " ,אין לה תפיסת זמן כמותית או מרחבית , אין לה יכולת אחסנה או שליפה של מספרים ועוד...
הסוד הרביעי שא אחד לא טרח לגלות הוא "שגם זה יעבור "...שלמידה מסוימת ,תהליכית ופיגומית תדע לנצח הכל.
אתיחס בהמשך בפוסט נוסף ליכולת התלמיד להיות פנוי ללמידה כשהמוח שלו עסוק ריגשית במאורעות לא תקינים שחלים בחייו בין אם הם קשורים לנידוי חברתי , ניכור ריגשי בבית או אחר….
למזלי הייתי ילדה מתוקה שמתחבבת על המורים ( עד שהגיע המורה המשופם לערבית )והצלחתי איך שהוא לשרוד את השנים עד כתה ו'.
שלל מורים פרטיים לא הצליחו לפצח את החידה .
לחטיבת הביניים הגעתי בידיעה ברורה שאני אולי יפה אבל בוודאות "טיפשה". המילים "טמבל", "יאעכנה" וכל מיני "דרעאק" באידיש הסתובבו בבית כמו אויר בין החדרים. עובדה שגרמה להשגיי הלימודיים לצנוח.
ההתחברות שלי לתלמידים אחרים חשפה בפניי בתים בהם מתגוררות מעט שונות משלי ויכולתי לקבל בבתים שלהם שקט יחסי לפני שאני חוזרת לכאוס הנפשי המשפחתי. בביתם הצלחתי גם ללמוד, קצת ....
אבל עדיין מתמטיקה 3 יחידות היה "השיא" שגם אליו לא יכולתי להגיע "שיא" שלא יכולתי לכבוש. המון מורים למתמטיקה, המון נסיונות למידה, השקעה כספית וכלום אין הצלחה במבחנים.
אין תחושת הצלחה ויכולת . כל שיעור מתמטיקה היה סיוט מתמשך ויחד איתו מרחף מעליי האיום שאם יהיה לי ציון שלילי בסוף השנה אני עפה מבית הספר "ליאו באק" . כמובן תמיד אזכור לטובה את משה קליין אחראי המשמעת שלנו בתיכון ואלוף מתמטיקה שהיה אומר לי לאט לאט בואי ואלמד אותך ...והיה מנסה להסביר לי שעות שאני לא כל כך טיפשה כמו שנדמה לי .
אבל אני החזקתי את הסודות שלי עמוק בבטן .
אבא שלי היה מביא אותי לתיכון הייתי יורדת מהמכונית ועוברת מכלא אחד ריגשי לכלא לימודי אחר וסבלתי.
תכלס לעוף מבית הספר "ליאו באק" בשנות ה80 בחיפה ( לפחות אצלנו בסלון) פעולת התעופה מבית הספר הזה היתה יכולה לומר בוודאות שלא מספיק שאני טיפשה אני אהיה טיפשה מאד גם בעתיד וחיי יסתיימו או סיפור טראגי אחר.
כשהגעתי לגיל 22 התחלתי ללמוד באורנים, חינוך ,גננות ומורות... אני.....
במבחן הקבלה הראיתי יכולות במתמטיקה של ילדה בכתה א'.
גם שם א אחד לא עצר רגע ואמר בואי שניה נבדוק מה קורה פה...
בשיעור הראשון שלימד אותנו איך ללמד מתמטיקה הבנתי את כל הנושא ...חזרתי הביתה מנהיגה ממושכת מטבעון כולי זורחת ואמרתי לאמא שלי : "אני מבינה חשבון".
וכך לאט לאט הבנתי שבסך הכל לא לימדו אותי באופן שאני יכולה להבין !
לא ידעו על העולם הריגשי הכאוטי שלי שהסתרתי כי הכריחו אותי להסתיר !
לימים כשהפכתי להיות מורה בבית הספר כרם מהרל התרגשתי מאד להסביר ולהבין ולהבין ולהסביר .עדיין לא הבנתי שאין לי זכרון לטווח ארוך שמאפשר לי לזכור את המידע הספרתי.
תואר ראשון חלף לו בהצלחה ותואר שני ולא הייתי כל כך טיפשה.
יום אחד, כשהילדים שלי היו צעירים ואני לימדתי בבית הספר הדמוקרטי התקשרה אליי אחותה של גיסתי וסיפרה לי שיש שני ילדים שמחפשים מורה פרטית בהוד השרון.
אמרתי לה: "אני לא מורה פרטית!" והיא אמרה לי:"גלית את יודעת ללמד ,הם צריכים עזרה בשיעורי הבית. הם עולים חדשים יש לך את היכולת להסביר ולהבין. הם לא מבית הספר שלך ואת יכולה ללמד אותם. הם גרים קרוב אלייך, נסיעה של כמה דקות.".
אפילו לא ידעתי מה לעשות ואיך ??
מעולם לא לימדתי באופן פרטי …. מה זה בכלל ?
ואז נזכרתי ....
שאני יודעת...
התחלתי...
אז גם אני לא אהבתי ללמוד בבית הספר :)