top of page
Search

אם היית רואה אותי עכשיו

נולדתי לתוך עובדה אני

דור 2 ,אצלי הפצצה המתקתקת ,שמורה בבטן.

אותי הכנת מידי יום לסוף העולם, למחסומים, לאישורים ולקניות ערימות של חבילות סוכר, עשרות בקבוקי שמן וחבילות ביצים. אלוהים מה כבר ניתן לעשות עם שלושתם ביחד?

כל מי שאבא שלי הירשה לו להכנס אלינו הביתה ובשעות מסוימות בלבד, הכיר את הישיבה שלו על השולחן ליד החלון, קופסאת סיגריות טיים וארון בונקר למקרה עוצר מעל הארון עם מיליון המטאטאים. מעטי מעט זכו להדליק איתו שם סיגריה.

ביום השואה עצמו ציפור לא עפה בסלון הבית ועוף לא צייץ.

את השקט נשמנו כבד בכל החדרים.

בשאר הימים לא יכולת לנחש מאין תבוא השאגה ,החרטה או ההרגשה שמה שלא נעשה זה לא טוב, לא חכם, טרחני, לא מספיק, לא נכון, לא הגיוני והעיקר טיפשי. והכל במילים נוראיות, "יאכנה", " גולם".

ובטח ובטח שאסור לספר לאף אחד.

הסודות התפוצצו בבטן מתפללים תפילות לשווא...

משאלת ליבי היתה לגלות מסמכי אימוץ.

הפכתי מגירות בבית בלי סוף למצוא את האמת שלי.

סרטי השואה, הסיפורים, לחישות בסלון, ילדות אבודות שהולכות עם שלהן לרופא ולא חוזרות, דודים שמתפוצצים על מסילות. פינק פלויד היה נשמע בעיניי כמו דיסני... הקפדתי לבוא הביתה לא לבד.

אין גולש או גולשת שלא שמו אצלי בחדר גלשן, אין אחד או אחת שלא אכלו אצל אמא שלי חצי לול, עם תפוחי אדמה,

תמיד בכנופיות. תמיד ברבים או רבות.

תמיד מוגנת בהרבה צחוקים. תמיד היד רועדת על הידית כדי לפתוח דלת פנימה אל תוך הבית שלעולם שאין בו ודאות אין שקט אין שלווה.

אין בית.

הצחוק מפריע הוא לא מצחיק.

אז 20 שנה חלפו מאז שאתה כבר לא איתנו בגופך הפיזי אבל את התקלות שלי אלה שנגרמו לי מעובדת היותי - היותי אני מרגישה.

בכל יום אוספת זכרונות ריגשיים מתעדת ומספרת לעצמי ולך.

שוזרת לתוך חיי לימוד, יצירה, הכלה חברתית ריגשית, אישית ועשייה צבעונית ככל האפשר.

כי בזכותך אני כאן.

כל יום כמו שנה.



 

אזור קבצים מצורפים

0 comments

コメント


bottom of page